דה בובואר וסארטר בקיבוץ

מאת משה סקאל

 

הטרמינל בשדה דב היה עמוס. כל הנוסעים ישבו וחיכו באולם ההמתנה ליד הדלתות הפונות אל מסלולי ההמראה. שתי חברות תעופה חילקו ביניהן את הלקוחות שווה-בשווה, ואני נעמדתי בתור, הגשתי את הספח לדיילת וקיבלתי את כרטיס העלייה שלי למטוס. אוטובוסים באו ויצאו מן הטרמינל, וחצי שעה לאחר מכן גם אני עשיתי את הדרך אל מסלול ההמראה.

מימיני לא ישב איש במטוס, ובמושבים שמשמאלי, אחרי המעבר, ישבו שני גברים נעולים במגפיים, רגליהם מעט מפושקות, והעבירו ביניהם מכשיר טלפון. הם דיברו ביניהם בשקט, בחיוך צופן סוד, על התמונות שראו. השוו, העירו. היה להם במה להיאחז, ככה לפחות הנחתי, אבל את עולמם המוחשי לא הצלחתי לשער. כדי כך היו רחוקים ממני.

מחוץ לטרמינל באילת חיכה לי הנהג, שהתברר כבעלה של מנהלת הספרייה. גבוה מאוד, בעל שפם חום. הוא הוביל אותי אל המכונית, ויצאנו לדרך, אל הקיבוץ.

בפעם האחרונה שביקרתי בעיר הזאת הייתי בן עשרים וקצת. הגעתי עם חבר ועם חברה מתל-אביב ליחידת דיור במלון של הורי החבר, מאלה שרכשו בשנות השמונים יחידות דיור תמורת סכום עתק. היחידות האלה עמדו לרשותם רק חודש בשנה, ואפילו לאותו חודש קשה היה למצוא שימוש. ובכל זאת נסענו אז, והשתזפנו בשמש, ובלילה, ליד חוף הים, פגשנו אנשים שקראו לנו ברמזי עיניים, והלכנו איתם לאן שהולכים. שלושתנו: הוא, היא ואני.

זה היה אז. עכשיו הגעתי בתורת סוֹפר, והייתי לבוש כסופר, ובתיק הגב המתגלגל היה המחשב שלי, והיו ספר אחד בצרפתית וספר אחד עברי, וגם תמרים היו מונחים בתיק, ועוגיות כוסמין וכיוצא בכאלה. בזמן הנסיעה במכונית עד ליעדנו, גולל המארח שלי את תולדות חייו, שראשיתם בסן פרנסיסקו וסופם עד כה בקיבוץ. גם על ילדיו הוא סיפר לי, ועל ילדתו הצעירה שאימץ בארץ רחוקה, ועל הוריו באמריקה, ובמיוחד על אחִיו: מעשה שהיה בינו לבין האח, שעיקרו אי הבנה וחרטה ורגשי אשם, שימיהם ימי שלושים שנה. דברים כמוסים יצאו שם במכונית מן הלב ונכנסו אל הלב, ואני שמרתי אותם בכמוסה ולא העליתי אותם על הכתב.

שעה ארוכה בנסיעה חיכיתי להגיע לקיבוץ הזה, ובינתיים נפלה השמש מאחורי ההרים האדומים, וכל הדרכים היו מאובקות, והצֵידה הקטנה שהכנתי לי לדרך הידלדלה והלכה. המארח שלי הבטיח לי אחת משתי מנות בחדר האוכל של הקיבוץ: מרק שורשים חם ומדברי, או סושי שהכין יוצא קיבוץ, שף ידוע בניו יורק.

אבל כשהגענו כבר הייתי מבולבל ותשוש מן הדרך, ועל אף שהבטן לא מאוד קרקרה, מצאתי את עצמי מבקש את המנה המדברית ואת המנה היפנית כאחד, וכך יצא ששתי המנות הובאו אל השולחן והונחו לפנַי. ישבתי וסעדתי את לבי עם המארח שלי ועם בת זוגו, מנהלת הספרייה, ועם חלק מילדיהם ונכדיהם, שעשו בקיבוץ. לא סיפרתי לאיש מהנוכחים את הדברים ששמעתי עליהם בזמן הנסיעה מאילת, מילאתי את פי מים, על אף שכלל לא ביקשו ממני לעשות כן. זה המזג שלי וזה טבעי.

עוד אישה, בת קיבוץ אמריקנית אף היא, הסבה אתנו לשולחן. היא רצתה לדעת על מה אדבר במפגש, שכותרתו היתה: "איך לכתוב על המשפחה ולהישאר בחיים". זאת כותרת שמעלה תמיד חיוך, והיא מאפשרת לי לדבר על נושאים כגון שקיעתן של משפחות, פריחה, פריון ומקמוק. כבר התרגלתי לגולל במפגשים האלה את הסיפורים המשפחתיים שלי, לחשוף סודות ולהסתיר מאחוריהם סודות גדולים יותר.

וכך היה גם שם, כשישבנו חצי שעה לאחר מכן בחצי גורן בספריית הקיבוץ.

בשלב מסוים במפגש עלה העניין שעולה תמיד, כלומר ההשוואה העתיקה בין כתיבת ספרים לבין הולדת צאצאים. בהקשר הזה סיפרתי אנקדוטה, את האגדה האורבנית על הביקור שערכו בישראל סימון דה בובואר וז'אן-פול סארטר בשנת 1967.

לביקורם של שני הפילוסופים הצרפתים, כך אמרתי, לא היה קשר למלחמת ששת הימים. הם פשוט רצו לראות קיבוץ במו-עיניהם, לחזות בהתגלמות הרעיון הקיבוצי הלכה למעשה. זה קרה בקיבוץ "להבות הבשן", שם שוחחו השניים עם הקיבוצניקים, רובם ככולם דוברי צרפתית. אחד הקיבוצניקים באותו מפגש פנה לסימון דה בובואר ללא בושה ושאל אותה: "מדאם דה בובואר, האם יכול להיות שאת כותבת ספרים משום שאינך עושה ילדים?". ואילו דה בובואר לא נשארה חייבת והשיבה לו: "אדוני, יכול להיות שאתה עושה ילדים משום שאינך כותב ספרים?".

זאת האנקדוטה שסיפרתי. בדרך כלל היא מעוררת צחוק, ובעקבות הצחוק הזה מתפתח דיון רציני בנושא פריון מול יצירה. אבל המפגש הפעם בקיבוץ היה שונה, משום שאישה אחת, שישבה עד לאותו רגע בצד ולא הפגינה עניין מיוחד בדברים שאמרתי, הרימה את ידה ואמרה: "אני הייתי שם".

"היית שם?" תמהתי.

"כן".

"בלהבות הבשן? במפגש עם סארטר ודה בובואר?"

"הייתי", היא אישרה.

"ומה היה במפגש?"

"בדיוק מה שסיפרת לנו עכשיו".

"מה, זה קרה באמת?" שאלתי, "כלומר, זאת לא אגדה אורבנית?"

"זה קרה בקיבוץ, אבל בכל מקרה זה לא יכול להיות אורבני", היא חייכה, "ואני מאשרת כאן קבל-עם-ועדה שכּל מלה שאמרת – אמת. וזה עוד לא הכל".

הסתכלתי על הנוכחים, וקשה היה לדעת אם מה שאומרת האישה מחדֵש להם איזה דבר. אחרי ככלות הכל, היינו בקיבוץ שכל התושבים בו כמעט עלו על אדמתו ועבדו אותה יחד, באותן השנים, ומאז הם מגדלים בו את גידוליהם, ונלחמים על קיומם, ומנסים לגרום לילדיהם להישאר ולהמשיך את מלאכתם אחריהם ולהישאר חברי קיבוץ ולסרב לפיתויי העיר הגדולה, לא תמיד בהצלחה.

ובאמת, נראה שכולם הכירו את האישה הזאת היטב, ואולי גם הכירו את סיפורה. ומבטם הסגיר לי עכשיו שהיא דוברת אמת. ושזה אכן לא הכל.

"אחרי שהמפגש נגמר, אז באותו יום של שנת 67", היא אמרה, "ביקשו ממני שאלווה את סארטר ודה בובואר לחדר שלהם. כשהיינו בדרך לחדר, כמו שקורה, התפתחה שיחה. הם היו נסערים בגלל המראות שראו בארץ, אבל היה שם איזה משהו נוסף באותו יום, ובהתחלה היה לי קשה לשים על זה את האצבע. אבל אז פשוט הבנתי שהם מתַקשרים ביניהם דרכי, אתם מבין? כאילו משהו ברגעים ההם במבנה הזה, של שניהם, לא היה מספיק. משהו היה תקוע, וצריך היה לגרום לתקשורת ביניהם לזוז מצד לצד. וככה מצאתי את עצמי יושבת איתם במרפסת החדר שלהם עוד שעה, שעתיים, ואז כל הלילה, בחושך מוחלט. ודיברנו. בזמן שדיברנו, הם לא היו זוג הפילוסופים המהוללים – היינו שלוש בריות פשוטות, בחדר קטן בקיבוץ. הם לא דיברו אתי על פילוסופיה, הם לא דיברו אתי על קיבוצים, זה לא עניין אותם עכשיו. אני לא זוכרת מה היו הנושאים של השיחה שלנו. אולי מוזיקה. כן, הם ביקשו שאשמיע להם מוזיקה. אז נכנסנו לתוך החדר שלהם, ושם ניגנתי להם משהו, מוזיקה ישראלית, מתוך הטרנזיסטור, והם היו מרוצים. אחר כך נרדמנו וקמנו בבוקר, מעט זמן אחר כך, מוקדם מאוד. העירו אותנו".

"ככה נכנסו לתוך החדר והעירו אתכם?"

"לא", היא אמרה. "דפקו בדלת. וסארטר פתח להם את הדלת. וסימון ואני עוד שכבנו במיטה. אלה היו זמנים אחרים", היא הסבירה בחצי חיוך. "אבל מה אתה חושב", היא אמרה, "שיצא מכל הסיפור הזה תינוק? לא יצא. שלושתנו לא היינו בגיל. כלומר, הם לא היו בגיל. וזה בכלל לא היה העניין. לא יצא מהלילה ההוא תינוק, אפילו אגדה אורבנית לא יצאה מהסיפור הזה, כלום, גורנישט. ועד הרגע הזה, שבו אני מספרת לכם כאן, אף אחד לא בדיוק ידע מה עשיתי איתם שם. וזה גם לא חשוב. ישבנו במרפסת, אחר כך הקשבנו למוזיקה ישראלית בחדר שלהם. זה לא הרבה, אבל זה משהו. אז הנה, משהו מהלילה ההוא בכל זאת נשאר".

כך אמרה האישה, ואני הנהנתי וחתמתי את המפגש. כמה מהנוכחים ניגשו לדבר אתי. איש אחד, מוותיקי המקום, ניגש אלי עם הרומן האחרון שלי. בידו השנייה החזיק דף ממורט ובו שאלות שרצה לשאול על הדמויות ובעיקר ביקש לתקן שגיאות לשוניות שעשיתי לכאורה. ואני, בסבלנות מופלגת העמדתי אותו על טעותו. שהרי היה לי ברור שהוא אינו מבקש להרע, רק ליטול חלק בדיון, לתקן ובתוך כך להשתתף. בשלב כלשהו זקפתי את ראשי וראיתי שהאישה, בת לוייתם של דה בובואר ושל סארטר, כבר עזבה את הספרייה.

למחרת בבוקר אסף אותי המארח שלי מהחדר. גלגלתי את המזוודה הקטנה אחריו עד שהגענו לחדר האוכל, שם הכינו לי חביתה והגישו לי סלט, ולקינוח כיבדו אותי בתמרים, שעליהם גאוות בני המקום. נטלתי ברכת פרידה מהנוכחים, והמארח הסיע אותי לראות את מטעי הדקלים, והלאה משם – את מטעי ההדר ובמיוחד את האשכוליות. הוא סיפר לי בהתרגשות על האשכוליות האלה, ובמיוחד על התקופה שבה הן שימשו למאכל בצד הישראלי והירדני כאחד, ופלחיהן הצהובים והטעימים סימלו פיוס בין שני העמים, או לפחות איזו שותפות גורל.

אבל עכשיו היה הכל סביבנו חרב, והגבול נראה שומם, ואיש לא עבר בו מצדו האחד לצדו השני, אף שאפשר היה. עשינו את דרכנו לטרמינל באילת בשתיקה. המארח שלי לא סיפר לי עוד על משפחתו, ולא על ילדיו ועל הוריו באמריקה, ולא התוודה על המעשה שנתגלע בינו ובין אחיו ועל החרטה בת שלושים השנים. הרי הכל כבר נאמר אמש, ואיזה דבר קרה מאז, אף שלמעשה – דבר לא קרה. גם את השתיקה הזאת, ממש כמו המלים שאמר לי כשפתח את לבו, הכנסתי לכמוסה, השארתי אותם צפוּנים, מקצה-לקצה. זה המזג שלי וזה טבעי.

כעבור שעה הגענו לאילת, ואני לחצתי את ידו. לפני שנפרדנו לשלום הוא הניח בידי אשכולית גדלת מימדים, וביקש שאקח אותה אתי בחזרה אל המרכז. עשיתי כבקשתו. שעתיים לאחר מכן, כשגלגלתי לאחר הנחיתה את התיק על האספלט החם מחוץ לטרמינל שדה דב, התיישבתי על ספסל בצד הדרך. מכוניות שעטו לצדי בכביש בדרכן אל תל-אביב ומחוצה לה, אך לא שעיתי לצפירות הנהגים ולכל ההמולה. שעה ארוכה ישבתי על הספסל, נעצתי את האצבעות באשכולית, קלפתי אותה מקליפתה, הנחתי על ברכי את הקליפות, ואכלתי פלח-פלח.

***

לקריאת הסיפור באנגלית, בתרגום ג'סיקה כהן